כשאנשים מדברים על שיטיון, הם לא יודעים על מה הם מדברים. זאת כי, הם מעולם לא ראו שיטיון, הם רק שמעו שיש קונספט כזה והחליטו לייחס לו משמעות ותשומת לב. זה כנראה אפשרי לזהות תסמינים, שתחת מקבץ מסוים ניתן להעניק להם את התגית – אך האם זה נכון להעניק תגיות לתסמינים? שכן, גישות אחרות גורסות, שנכון יהיה לרדת לשורש שמתחת לתסמינים האלה, לתת מענה (באם רצוי ואפשרי), ולאפשר התמוססות שלהם לאלתר. הגישה שמתייגת את התסמינים תחת שם, מהווה קרקע פורייה לשיפוטים לא מודעים, או כן מודעים – שלא בהכרח מקדמים ריפוי.
היכולת להתמקד ברצון הפנימי
לדוגמה, באם אנחנו מזהים הדרדרות, או ירידה ברמת הקוגניציה או התפישה – אנחנו יכולים לזהות תסמין, שיש שיכניסו אותו בקטגוריה המנטלית, או תחת הרעיון של "שיטיון". אם אנחנו מזהים שישנה הפחתה מסוימת בתפקוד קליפת המוח, ובחלקים אחרים – אנחנו יכולים להגיד גם שזה הביטוי הפיזיולוגי של התופעה. בעבר, יש שקראו לשיטיון כמעין "איבוד יכולת מחשבתית", או במילים אחרות – הידרדרות ביכולת של מערכת העצבים לשלוח מסרים בין קצוות עצב אחד למשנהו. שהרי, ככל שמערכת התמסורות הפנימית עובדת בצורה יעילה יותר, כך יש מעין פלואו, או אחידות מטרה בין הזרמים התודעתיים השונים.
אם רצינו להזיז את יד ימין, עצם התמסורת בין קצוות העצב המתאימים יכולים כמו להביע את המשמעות עד לרמת הזזת היד. אם המסרים מתעכבים, משתבשים או לא עוברים כראוי – הדבר כמו יכול לספר שיש ירידה "ביכולת לחשוב". אנחנו לא היינו מכנים זאת כחשיבה, ואכן – ההגדרות החדשות לשיטיון כמו מספרות שמדובר דווקא בהחלשת יכולת רצון, זיכרון וריכוז. אם נסתכל על יכולת רצון, כעל מעין כוח רצון או היכולת למקד את הרצון שלנו בכיוון אחד – אנחנו יכולים לראות תופעה נוספת שיכולה להיות קשורה, אולי בעקיפין להחלשת או עיוות האותות העצביים בין נקודה אחת במערכת לנקודה שנייה. שכן, אם יש רצון להזיז את היד, אזי שהמיקוד בו יכול לגרום לכל המערכת לשדר אותו חזקים כדי לייצר את הפעולה. באופן דומה, אם להזיז את היד היא מטרה מסוג אחד, אז לייצר עסק משגשג היא מטרה מסוג שני – ועבור שתיהן, ייתכן שיש עניין לאסוף את הרצון הפנימי ולרכז אותו בנקודה אחת.
הנכונות להגשים
על כן, נראה שיש קשר בין יכולת האיסוף העצמי של האדם לבין היכולת שלו להישאר ממוקד, או אסוף ברצונו. יש כאלו שיצטטו מחקרים, לפיהם תועד כי דמנציה נפוצה יותר בקרב אנשים בגילאים מבוגרים יותר. האם יש קשר בין זה, לבין הנכונות לאיסוף עצמי? שכן, אנשים שלא עוסקים בחייהם, לפחות באותה מידה ולפחות באופן ממוצע, בעניינים שדורשים מהם איסוף עצמי – יכולים להשתתף במעין התפוררות, או התפרקות של המיקוד העצמי שלהם. שהרי, אם נדמיין פנסיונר בין 60, שלא עושה שום דבר בחיי היום-יום שלו, תוך שהוא מודע לאפשרות שהוא ימשיך לעשות כך למשך עשרות השנים הבאות – אנחנו יכולים לשער שהוא בעצמו כבר מוותר על הרצון החופשי שלו לאסוף את עצמו ולגרום למשהו לקרות.
ואם אנחנו שוקלים שיש קשר של סיבה ותוצאה, בין גוף ונפש – אנחנו יכולים לזהות, שהתיקון או הריפוי לחוסר האיסוף העצמי יכול להיות מעין נכונות מחודשת לאיסוף עצמי. כלומר, הנכונות להתמקד במטרה חדשה, בחלום או בחזון – ובכך להישאר רעננים, חיים ובצלילות יתרה.
